כשאנחנו מדברים על עצמאות של הילדים שלנו בבית, רובנו מבינים די טוב איך היא מתפתחת.
אנחנו נותנים לילד בן שלוש לעזור בהכנת האוכל, גם אם חצי מהקמח מגיע לרצפה. בגיל חמש כבר אפשר לצפות מילד לקחת חלק בסידור החדר שלו. ילדה בת 12 יכולה לקבל אחריות גדולה יותר בבית ולעזור עם האחים הקטנים.
אבל אף אחד מאיתנו לא באמת מצפה שבפעם הראשונה שניתן לילד להכין לעצמו משהו לאכול, המטבח יישאר מצוחצח. או אחרי בייביסיטר של האחות הגדולה, חדר המשחקים ישאר מסודר.
אנחנו מבינים שיהיה בלגן. שמשהו ישכח, שנצטרך להזכיר ואולי בפעם הראשונה אפילו נעמוד ונעזור.
וככה בדיוק מתפתחת עצמאות. לא כי אמרנו לילד "מעכשיו אתה עצמאי", אלא כי נתנו לו שוב ושוב הזדמנויות לעשות בעצמו דברים שקודם עשינו עבורו.
ופה בעיניי מתחילה שאלה הרבה יותר מעניינת: מה קורה לעצמאות הזאת כשילדים נכנסים לכיתה?
אנחנו מדברים המון על "הלומד העצמאי". כל תכניות הלימוד והרפורמות רוצות לקדם את זה. אנחנו רוצים תלמידים שיודעים לנהל זמן, להתחיל משימה בלי שמישהו יגיד להם בדיוק מה לעשות, לבחור אסטרטגיה, להתמודד עם קושי, לבדוק את עצמם, לזהות טעות, לבקש עזרה כשצריך ולהעריך את הלמידה שלהם.
אבל האם אנחנו באמת מלמדים אותם לעשות את כל זה?
כי לפעמים נדמה לנו שאם בנינו בבית הספר מרחב למידה צבעוני, הנחנו בו משחקים, כרטיסיות, מחשבים ואביזרי המחשה והסברנו לילדים שהם יכולים "לעבוד באופן עצמאי", נוצר לומד עצמאי.
זה לא עובד ככה.
עצמאות בלמידה היא לא סידור פיזי של הכיתה, והיא בוודאי לא ילד שיושב לבד ועושה דף עבודה.
לומד עצמאי הוא ילד שמתחיל לקחת בעלות על תהליך הלמידה שלו.
וכדי שזה יקרה הוא חייב להתנסות בזה.
לחפש, לבחור, לבנות, למדוד, לטעות, לבדוק, לנסות דרך אחרת, להתייעץ, לחזור למשימה ולשאול את עצמו: האם הדרך שבחרתי באמת עובדת?
בשיעור מתמטיקה יש לנו הזדמנות נהדרת לעשות את זה כמעט בכל נושא. אפשר להתחיל ממשימה שבה הילדים חוקרים בעזרת אביזרים, ממשימה טכנולוגית, מבנייה של מודל, מחיפוש חוקיות, מבעיה פתוחה או אפילו משימה פשוטה במחברת שלא מתחילה בהסבר של המורה אלא בשאלה.
במקום שאני אלמד ואז אתם תתרגלו, אפשר לפעמים להתחיל מ: בואו נראה מה אתם מצליחים לגלות.
אבל כאן מגיע החלק המורכב באמת.
כיתה של 30 ילדים שעובדים באופן עצמאי יכולה להיראות בהתחלה הרבה פחות "מסודרת" מכיתה שבה כולם מקשיבים לאותו הסבר. יהיו ילדים שיתקעו, ילדים שישאלו שוב ושוב מה עושים, קבוצה שתדבר על משהו אחר וילד שיסיים תוך שלוש דקות ויחכה למורה.
וזה בדיוק השלב שבו קל מאוד לוותר.
לתת שוב הסבר לכולם, לקחת בחזרה את השליטה ולהגיד לעצמנו: "הם פשוט עוד לא מסוגלים לעבוד עצמאית".
אבל אולי הם לא מסוגלים עדיין, כי הם פשוט עוד לא התאמנו בזה מספיק.
לכן אני מציעה להתחיל קטן וכתבתי כמה טיפים שיכולים לסייע:
-לתת בתחילה 10 או 15 דקות של עבודה עצמאית בתוך השיעור, עם משימה ברורה ונגישה יחסית. אפשר לעבוד בזוגות או בקבוצות קטנות. לא למהר לענות על כל שאלה אלא ללמד את הילדים מה עושים כשנתקעים: קוראים שוב, מנסים דרך אחרת, בודקים דוגמה, מתייעצים עם חבר ורק אחר כך פונים למורה.
-בהמשך אפשר להוסיף עוד שכבה של עצמאות: לבחור בין שתי דרכי עבודה. לתכנן זמן. לבדוק תשובה. להסביר איזו אסטרטגיה הייתה יעילה יותר. לבצע הערכה עצמית בסוף משימה. להציב יעד קטן לפעם הבאה.
כי כאן נמצאת בעיניי הטעות הגדולה בשיח על הלומד העצמאי.
אנחנו מצפים מילדים לדעת לנהל זמן, לבצע בקרה, להעריך את עצמם, להתמודד עם תסכול ולקחת אחריות על הלמידה, כאילו מדובר בתכונות אופי.
אלה לא תכונות אופי, אלה מיומנויות! ומיומנויות צריך ללמד, לתרגל ולפתח לאורך זמן.
דווקא בעולם שבו ילדים מקבלים יותר ויותר עצמאות כמעט בכל תחום, יש חשיבות עצומה לכך שנלמד אותם גם מה לעשות עם העצמאות הזאת. לא רק לפתוח מחשב ולמצוא מידע, אלא לדעת לבחור. לתכנן. לעצור. לבדוק. לשנות כיוון. להבין מתי אני יודע ומתי אני עדיין צריך ללמוד.
ולכן מבחינתי, כשאני נכנסת לכיתה ורוצה להבין אם באמת מפתחים בה לומדים עצמאיים, אני לא מסתכלת קודם על הקירות או על המרחבים.
אני מסתכלת על הילדים.
מי עובד יותר בשיעור, הילדים או המורה?
מי שואל את השאלות?
מי מקבל החלטות?
מי בודק אם הדרך הצליחה?
ומי חושב מה לעשות כשהיא לא הצליחה?
ככל שיותר מהפעולות האלה עוברות בהדרגה מהמורה אל התלמידים, שם מתחילה להיבנות עצמאות אמיתית בלמידה.
ולא, זה לא קורה ביום אחד. בדיוק כמו המטבח המלוכלך אחרי הפעם הראשונה שילד הכין לעצמו אוכל. לפעמים קצת בלגן הוא לא סימן שהתהליך נכשל.
לפעמים הוא דווקא סימן שהפסקנו לעשות הכול בשביל הילדים, והתחלנו ללמד אותם לעשות בעצמם.
אני תמיד שמחה לשמוע מכם ולהכיר מקרוב, אז מוזמנים לכתוב לי מה דעתכם על המאמר הזה ולהשאיר תגובה.
שלכם, ילנה